First part of the trilogy: "To Eat of the Leviathan Flesh"
Atlantis – the lost continent, the utopian city created as a distortion of the collective memory out of an uncontrollable human need for exaltation, for perfection. Its true essence has been invented in the past, is absent in the present, but exists in the memory.
The first part is about the search for the loss: a journey of the memory, distorted and partly erased – a volitional illusion, a necessary illusion.
It is a self deception at its best to which we willfully surrender.
Atlantis does not exist; it was invented and never meant to be found, but the man needs it and, therefore, invented it like the flesh of the Leviathan awaiting the righteous in Paradise.
The rays of the sun breaking on the surface of the Atlantic Ocean, spread before the eyes of the viewer, erase a stretch of water, hide but also indicate an enveloping place that repeats 23 times while only the sparkles on the water vary.
חלק ראשון בטרילוגיה: "לאכול מבשר הלוויתן״
אטלנטיס היבשת האבודה, העיר האוטופית נוצרה כמו עיוות של הזיכרון הקולקטיבי, מתוך צורך בלתי נשלט של האדם לנשגב, למושלם. מהותה האמיתית הומצאה בעבר, נעדרת בהווה, אך קימת בזיכרון.
הפרק הראשון של הטרילוגיה עוסק בחיפוש אחר האבדה, מעין מסע של הזיכרון שהולך ומתעוות הולך ונמחק, תעתוע מרצון, תעתוע מתוך צורך.
זו מלאכת רמייה עצמית במיטבה שאנו נכנעים לה ברצון.
אטלנטיס לא קיימת, היא הומצאה ולא נועדה להימצא, אך היא נוצרה מתוך צורך אנושי, כמו אותו בשר הלוויתן המחכה בגן העדן לצדיקים הגמורים.
השמש הנשברת אל האוקיאנוס האטלנטי הפרוס אל מול הצופה מוחקת פיסת מים, מסתירה ובאותו זמן מסמנת מקום, שמקיף וחוזר 23 פעמים, והנצנוצים על המים משתנים.
