Reflections upon the Exhibition
In the main space the artist is showing two large scale works, each divided into nine parts. One shows yellow flowers that resemble little bonfires, hovering on a black background. The other shows a bush on rocky soil, at a water source's ledge.The sunlight eliminates the bush, so it seems to be on fire. The enlargement of the image, which usually entails a loss of sharpness and information, provides the images with a sensual, hypnotic physicality. The lack appears as excess.
The disintegration of the image delays the gaze and brings up the question of selection that is intrinsic to photography, including the choice of what is kept and what is lost. The absolute black and the burnt white seemingly mark the boundaries of visibility; however, here they are part of the image. The image in this case does not exclude the present element (the absent) from the visible, but allows the exploration of the relations between the visible and the absent. The absent appears in the figure of the opaque black and the blinding white, and in this manner penetrates the space of the visible.
If it were possible to observe each part of the image as a separate image, one might have asked about the almost completely black in the work with the yellow flowers. It is hard to see anything, and yet this part is essential, and it is there, laid in front of the viewer, widely opening an infinite space which is subjected equally to viewing and imagination.
The large works are not framed and thus, in the upper part of the work with the flaming bush where shines a bright white light, the boundaries of the image are unraveled.The absence of a frame allows the image to break out of its own ends, to breakout from the position of an object into the site in which the observance takes place.
The bush, consumed by the sun's rays, brings to mind the biblical burning bush. The burning bush is the site where the ultimate unseen (god) appeared in the domain of the visible.
Another work shows a primordial landscape. Blinding light floods the frame's upper part and the skies mix with the earth. A black spot, the source of which is not clear, penetrates the frame and threatens to undermine the serenity.
In the ProjectRoom the artist is showing 4 works in which yellow butterflies turn into sparks of fire hovering above a green field.
The intervention in the captured image reveals itself to the viewer at first glance. This action claims the attention, denying the source in favor of the image, choosing what is there for what could have been. The overwhelming beauty, the so sought after sublime, is not out there waiting for the photographer's wandering gaze, but is rather extracted from within the image through an act of al chemistry, springing out of it in a full annihilating eruption. The fire takes hold of the image.
The shining light is repeated through the works, as though allowing the metaphysical to be revealed as concrete, to be seen.
Dr. Liat Lavi
מבטים על העבודה
שתי עבודות גדולות מימדים, כל אחת מהן מחולקת לתשעה חלקים. באחת פרחים צהובים שנדמים למדורות קטנות, מרחפים על רקע שחור. האחרת מציגה שיח על אדמה סלעית, על שפתו של מקור מים. אור השמש מכלה את השיח עד שנדמה שהוא עולה באש. ההגדלה של הדימוי, שלרוב כרוכה באבדן – אבדן של חדות ושל אינפורמציה, מעניקה כאן לדימויים חומריות חושנית, מהפנטת. החסר מופיע כעודפות.
הפירוק של הדימוי משהה את המבט, ומעורר את השאלה אודות מעשי הבחירה הכרוכים בצילום, ובכלל זה הבחירה מה יישמר ומה יאבד. השחור ה"מוחלט", והלבן ה"שרוף" מסמנים לכאורה את גבולות הנראות, ואולם כאן הם חלק מן הדימוי. הדימוי במקרה זה אינו מדיר את הנוכח (הנעדר) מפני הנראה, אלא מתיר מקום לשאלה אודות היחסים בין הנראה והנעדר. הנעדר מופיע בדמותם של השחור האטום והלבן המסמא, וכך חודר אל מרחבו של הנראה.
אם ניתן להתבונן בכל חלק של הדימוי כדימוי בפני עצמו, ניתן לשאול אודות חלק אחד בעבודה שבה פרחים צהובים, שהינו שחור כמעט לגמרי. לא ניתן לראות בו כמעט דבר, ועם זאת הוא חיוני והוא שם, מונח בפני המבט, פוער מרחב אינסופי הנתון במידה שווה לראיה ולדמיון.
העבודות הגדולות אינן נתונות במסגרת, וכך, בעבודה שבה השיח העולה באש, בחלקה העליון של העבודה, שבו אור לבן בוהק, נפרמים גבולותיו של הדימוי. העדר המסגרת מאפשר לדימוי לפרוץ את גבולותיו שלו עצמו, לפרוץ מעמדת המושא לאתר שבו מתרחשת פעולת ההתבוננות.
השיח המאוכל על ידי קרני השמש מעלה במחשבה את הסנה הבוער. הסנה הבוער הוא אתר הופעתו של הבלתי-נראה המוחלט (אלוהים) במרחב הנראות.
עבודה נוספת מציגה מעין נוף בראשיתי. אור מסמא מציף את חלקו העליון של הפריים, והשמיים נמזגים עם הארץ. כתם שחור, שמקורו אינו ברור, חודר אל הפריים וכמו מאיים לפרוע את הפסטורליה.
בחלל העליון חמש עבודות ובהן פרפרים צהובים, פרפרים שהפכו לגיצים של אש מרחפים על פני שדה ירוק.
בעבודות נוכחת ההתערבות בדימוי המצולם, ומתגלה בפני הצופה כבר במבט ראשון. הפעולה תובעת את תשומת הלב, וכמו מכריזה את הויתור על המקור לטובת הדימוי, על מה שהינו לטובת מה שיכול היה להיות. היופי המסחרר, אותו נשגב שכה מבקשים אחריו, אינו נמצא בחוץ, ממתין למבטו המשוטט של הצלם, אלא מחולץ מתוך הדימוי במעין מעשה של אלכימיה, ונובע ממנו בפרץ גדוש ומכלה. האש אוחזת בדימוי.
האור הבוהק החוזר בעבודות, כמו מאפשר למטאפיזי להתגלות כפיזי, להֵראות.
ד״ר ליאת לביא
