`
The third part of the trilogy "To Eat of the Leviathan's Flesh"
My first meeting with Roi Kuper in his studio in Tel Aviv was on a warm February afternoon, a weather condition and time of day not conducive, in my opinion, to the consumption of strong alcohol. However, in retrospect my refusal of Kuper’s offer of a glass of whisky may have been a mistake. It is quite possible that at that moment I failed some kind of test. This anecdote suggests personal reasons why Kuper’s latest set of photographs are of whisky distilleries in Scotland, yet it can tell us little of the complex web of associations these images bring with them. The twelve photographs depict distilleries in different locations. Five are shown on the coast of the Island of Islay from different viewpoints: from inland, along the coastline, and from the sea. The other seven distilleries are located in the region of Speyside and are pictured as architectural punctuations in the landscape, sandwiched between land and sky, or enclosed by a variegated topography of moors, woods and hills.
This latter group of photographs invoke earlier images of the factory in the landscape. Joseph Wright of Derby’s painting of Richard Arkwright’s cotton mills at Matlock and Philippe Jacques de Loutherbourg’s painting of Coalbrookdale, both from the late eighteenth century, show these sites of early industrial production at night, using light effects to suggest the unleashing of ‘satanic’ forces and the despoliation of nature by modernity. This representation of the factory as an anti-picturesque blot on the landscape was continued by Camille Pissarro’s pictures of the Chalon et Cie factory at Pontoise on the river Oise produced in 1873. In these pictures the factory stands at a meeting point between town and country. Here the factory chimney belching smoke becomes a motif of modern alienation, something perhaps echoed in Kuper’s photographs of the distilleries at Knockdhu and Dailuaine. However, his approach to photographing the Speyside distilleries differs from this tradition of representing the factory in the landscape as a disturbing new presence. Instead Kuper’s photographs seem to involve a kind of nostalgia for these isolated sites of human activity. Rather than representing the point where the natural is about to be engulfed by the man-made, these photographs picture a seemingly benign moment in the development of the modern world, a moment when the natural and the artificial existed side-by-side. This is particularly evident in the image of the distillery at Speyburn that is pictured nestling within a forest like a fairytale castle. This approach also distinguishes Kuper’s work from Bernd and Hilla Becher’s typological project aimed at recording the disappearing structures of past industry. Kuper’s intentions are much more romantic, as is his way of making photographs. In his photographs the distillery becomes picturesque. This is characteristic of other examples of his work. Photographs in the ‘War Situation’ series depict the white tents of the army base set up for the ‘Disengagement’ from Gaza as an innocuous horizontal stripe. In contrast to such picturesque incorporations of architecture into the landscape, the photographs of distilleries on Islay show them as more forlorn and sentinel like structures, looking out to sea or isolated at its edge.
The history of the Scotch whisky industry is one marked by boom, decline, mergers, and aggressive takeovers. This history is also defined by a shift in the latter part of the twentieth century from a production driven to a market driven approach involving an emphasis upon whisky brand building.
This often entailed a romantic emphasis upon the authenticity of the product, upon local water sources and traditional production methods handed down through generations. The romantic aura of the whisky brand thus created supported its market value as a luxury commodity. Kuper’s photographs with their suggestion of the romance of place seem to allude to such promotional practices, but this is not his intention. He is not interested in the industry or the market, or in the mystifications of advertising. Rather he is concerned with what his images can become as metaphor, in how specific physical landscapes can become landscapes of the mind through photography.
It is this concern with metaphor that defines the three parts of Kuper’s ‘To Eat of the Leviathan Flesh’ trilogy that began with ‘Atlantis’, continued with ‘The White Cliffs of Dover’, and is completed by the current pictures. Photographs of particular locations - the sea from the Portuguese coast, Dover from the sea, and distilleries in Speyside and Islay –are meant to carry local myths, but also encapsulate wider meanings about human experience. ‘The White Cliffs of Dover’ pictures allude to the desire of one of the characters in Jean-Paul Sartre’s novel Iron in the Soul to fly over the white cliffs at dawn in his escape from a France overrun by the German army in 1940. The photographs also bring into play the British mythology of wartime fortitude created around the image of the cliffs. Through linkage to these cultural references the white cliffs become a matter of aspiration, but in Kuper’s series they also elude us at a visual level, disappearing into light, and through this perhaps becoming symbolic of human desire in general.
The distillery pictures do something else. As observed, they reference but also depart from a particular history of landscape imagery. They are also intentionally reminiscent of the colors of Constable paintings and the pictorial Englishness of so-called ‘Constable Country’. Here would be an irony if Kuper’s photographs were truly about the locations they depict: the Scottish Highlands seen through the landscape tradition of the English south. But this is not really important. Instead it is the intermixing of mythic allusions to create something new in the photographic image that is significant. The isolated human structure in the landscape conjures up associations alongside the mythic Englishness of the photographic color to combine with the cultural meanings of whisky and the practice of toasting. Not the Gaelic toast of ‘slainte mhath’ (good health), but a more generic toast to those who have departed from this life, as suggested by the title of the series ‘To those who are supposed to be with us’. It is here that the forlorn and melancholic feeling of the Islay pictures might be more clearly identified. It is a feeling of loss for those who have passed on.
These people have been removed from us, the living, the viewers, their departure made manifest through the strange otherness of the photographs themselves. The stillness of these scenes, especially where the distilleries are pictured in the distance, separates the viewer - still mixed up in the flux of life - from them. The living can toast the dead, but they cannot be them. Nor can they join them, though they might long for them. In this sense, like the other two sets of photographs in the trilogy, the distillery photographs are about something that cannot be attained – the search for Atlantis, the aspiration for the mythic national belonging of the white cliffs, the desire to be with the dead again. In the process of moving through life the living do not find complete fulfilment or resolution. They do not get to eat of the Leviathan flesh as the Talmudic story of the final banquet for the righteous after the redemption predicts. There is no redemption and here the photographs allude to conditions local to Kuper’s situation as a photographer in Israel - to the elusiveness of peace and justice, and to dangerous messianic visions. But they also have the potential to suggest meanings that have a much broader relevance than this.
Dr. Simon Faulkner, Manchester, April 2008
חלק שלישי בטרילוגיה: ״לאכול מבשר הלוייתן״
פגישתי הראשונה עם רועי קופר הייתה בסטודיו שלו בתל אביב באחר צהרים חמימים של פברואר, מזג אוויר ושעה שאינם מתאימים, לדעתי, לצריכת אלכוהול חזק. בדיעבד, הסירוב שלי לכוס וויסקי כנראה היה טעות. ייתכן שבאותו רגע לא עברתי את המבחן. הסיפור הזה מרמז על הסיבות האישיות למה בחר קופר לצלם סדרה של מזקקות וויסקי בסקוטלנד, אך אין הוא אומר הרבה על מערך האסוציאציות הקשורות בדימויים אלו. שנים עשר הצילומים מראים מזקקות במקומות שונים. חמש מצולמות על חופי האי איילה (Island of Islay) מנקודות מבט שונות: מתוך היבשת, לאורך החוף ומהים. שבע מזקקות נוספות ממוקמות באזור ספייסייד (Speyside) ומתגלות כנקודות אדריכליות בנוף, דחוסות בין אדמה לשמיים או מוקפות בטופוגרפיה מגוונת של ביצות, יערות וגבעות.
הקבוצה האחרונה מהדהדת דימויים מוקדמים של מפעלים בנוף. ציוריו של ג'וזף רייט (Joseph Wright) מדרבי של טחנות כותנה של ריצ'ארד ארקרייט (Richard Arkwright) במטלוק וציוריו של פיליפ ז'אק דה לותרבורג (Philippe Jacques de Loutherbourg) של קולבקרוקדייל, שניהם מסוף המאה ה- 18 , חושפים אתרים תעשייתיים מוקדמים בלילה תוך שימוש באפקטים של אור המרמזים על שחרור כוחות "שטניים" וביזת הטבע על ידי המודרניות. ייצוג המפעל ככתם לא ציורי בנוף המשיך בציוריו מ 1873 של קאמי פיסארו (Camille Pissarro) של מפעל שאלון ו סי בפונטואז על נהר אויז. בעבודות אלה המפעל עומד בנקודת - המפגש בין עיר לכפר. כאן הופכת ארובת מפעל הפולטת עשן למוטיב הניכור המודרני, אשר מקבל הדהוד מסוים בצילומים של קופר של המזקקות בנוקדו ודיילואיין (Knockdhu and Dailuaine). לעומת זאת, גישתו בצילומי המזקקות בספייסייד סוטה מהמסורת של ייצוג המפעל בנוף כנוכחות חדשה ועוינת. עבודותיו מעוררות מעין נוסטלגיה לאתרים מבודדים אלה של פעילות אנושית. במקום לייצג את הנקודה בה הטבעי עומד להיבלע בתוך מעשה ידי אדם, צילומים אלה תופסים לכאורה רגע נעים בהתפתחות העולם המודרני, רגע בו הטבעי והמלאכותי התקיימו זה לצד זה. הדבר בולט במיוחד בצילום המזקקה בספייברן (Spey burn) הנראית כטירה מאגדות מוקפת יער. גישה זו גם מבחינה בין עבודתו של קופר לפרויקט הטיפולוגי של ברנד והילה בכר השואף לתעד את המבנים הנעלמים של תעשיית העבר. כוונותיו של קופר הרבה יותר רומנטיות, בדומה לתפיסתו הצילומית. בעבודותיו המזקקה הופכת לציורית, מה שמאפיין גם עבודות נוספות של האמן. בצילומים מהסדרה "מצב מלחמה" נראים אוהלים לבנים של בסיס צבאי, שהוקם בזמן ההתנתקות מעזה, כרצועה אופקית בלתי מזיקה. בניגוד לשילובים ציוריים של האדריכלות בנוף, צילומים של המזקקות באיילה מראים אותן כמבנים דמויי זקיפים נואשים הצופים אל הים או מבודדים בקצו.
תולדותיה של תעשיית הוויסקי הסקוטי נגועות בבומים, הידרדרויות, מיזוגים והשתלטויות אגרסיביות. בנוסף לכך, היסטוריה זו עוצבה על ידי המפנה בסוף המאה ה- 20 בגישה השיווקית אשר התבססה על מיתוג הוויסקי. לעתים קרובות זה כלל דגשים רומנטיים על אוטנטיות המוצר, מקורות מים מקומיים ושיטות ייצור מסורתיות שהועברו מדור לדור. ההילה הרומנטית שנוצרה למותג הוויסקי תמכה בערכו השיווקי כמצרך מותרות. צילומיו של רועי קופר, ברמיזתם על רומנטיות המקום, לכאורה מזכירים את הפרסומות, אך זו אינה כוונתו. אין הוא מעוניין בתעשייה או בשוק או במיסטיפיקציה של הפרסום. הוא שואף לבחון איך הדימוי נתפס כמטאפורה, איך נופים פיזיים ספציפיים יכולים להפוך לנופים של הנפש.
התעסקות זו עם המטאפורה מגדירה את שלושת החלקים של הטרילוגיה "לאכול מבשר הלוויתן" אשר החלה עם "אטלנטיס", המשיכה ב"הצוקים הלבנים של דובר" ומסתיימת בסדרה הנוכחית. צילומים של מקומות מסוימים הים מהחוף הפורטוגלי, צוקי דובר מהים ומזקקות בספייסייד ואיילה אמורים – להעביר מיתוסים מקומיים, אך בנוסף הם טומנים משמעויות רחבות יותר על הניסיון האנושי. עבודות מהסדרה "הצוקים הלבנים של דובר" מזכירים את תשוקתה של אחת מהדמויות ברומן של ז'אן פול - סארטר, "מוות בלב" (Iron in the Soul ), לעוף מעל הצוקים הלבנים בזריחה כשהוא בורח מצרפת הכבושה של 1940 . בנוסף, הדימויים מעוררים את מיתוס הגבורה הבריטית בתקופת המלחמה המתקשר לצוקים אלה. דרך הקישור לאזכורים התרבותיים, הופכים הצוקים הלבנים לחלום, אך בסדרה של קופר הם גם חמקמקים ברמה הויזואלית, נעלמים אל תוך האור, וכך אולי מסמלים תשוקה אנושית באופן כללי.
צילומי המזקקות פועלים באופן אחר. כפי שציינתי, הם מאזכרים אבל גם מתרחקים מתולדות דימויי הנוף. הם מזכירים בכוונה את צבעוניות ציוריו של ג'ון קונסטבל שקרוי "הכפר של קונסטבלCountry). יהיה זה אירוני לחשוב שעבודותיו של קופר באמת מתעסקות באתר המצולם הרמות הסקוטיות דרך עיני מסורת ציורי הנוף של דרום אנגליה. - אך אין זה באמת חשוב. הדבר המשמעותי הוא השילוב של רמיזות מיתיות על מנת ליצור משהו חדש בדימוי הצילומי. מבנה האדם המבודד בנוף מעלה אסוציאציות של הצבעוניות האנגלית המיתית יחד עם המשמעויות התרבותיות של וויסקי והרמת כוסית. לא השתייה לבריאות טובה, כמו ה" slainte mhath " הגאלי, אלא הרמת כוסית כללית יותר לאלה שאינם בין החיים, כפי שמציעה הכותרת של הסדרה "לאלה שהיו אמורים להיות עמנו". כאן ניתן לזהות באופן ברור יותר את התחושה המלנכולית והעזובה בצילומי איילה. זוהי תחושת האובדן של האנשים שאינם עמנו.
צילומי המזקקות פועלים באופן אחר. כפי שציינתי, הם מאזכרים אבל גם מתרחקים מתולדות דימויי הנוף. הם מזכירים בכוונה את צבעוניות ציוריו של ג׳ון קונסטבל ואת האנגליות הציורית של מה שקרוי ״הכפר של קונסטבל״. יהיה זה אירוני לחשוב שעבודותיו של קופר באמת מתעסקות באתר המצולם - הרמות הסקוטיות דרך עיני מסורת ציורי הנוף של דרום אנגליה. אך אין זה באמת חשוב. הדבר המשמעותי הוא שילוב רמיזות מיתיות על מנת ליצור משהו חדש בדימוי הצילומי. מבנה האדם המבודד בנוף מעלה אסוציאציות של הצבעוניות האנגלית המיתית יחד עם המשמעויות התרבותיות של וויסקי והרמת כוסית. לא השתייה לבריאות טובה, כמו ״לבריאות טובה״ הגאלי, אלא הרמת כוסית כללית יותר לאלה שאינם בין החיים, כפי שמציעה הכותרת של הסדרה ״לאלה שהיו אמורים להיות עמנו״. כאן ניתן לזהות באופן ברור יותר את התחושה המלנכולית והעזובה בצילומי איילה. זוהי תחושת האובדן של האנשים שאינן עמנו.
האנשים אינם, החיים, הצופים, חסרונם בולט ב"אחרות" המוזרה של הצילומים עצמם. הדממה של הנופים, במיוחד כשהמזקקות נראות מרחוק, מרחיקה מהם את הצופה החי. החיים יכולים לשתות לחיי אלו שאינם, אך אין הם יכולים להתחלף עמם. הם גם לא יכולים להצטרף אליהם למרות הגעגועים. במובן הזה, בדומה לשתי הסדרות האחרות בטרילוגיה, צילומי המזקקות מדברים על משהו שלא ניתן להשגה – החיפוש אחר אטלנטיס, השאיפה לקשר הלאומי המיתי של הצוקים הלבנים, הרצון להיות שוב עם המתים. במהלך החיים האנשים לא מגיעים למיצוי מלא. הם לא זוכים לאכול מבשר הלוויתן כמו הצדיקים בסעודה הגדולה באחרית הימים, על פי סיפורי התלמוד. הגאולה לא מגיעה, וכאן הצילומים מתייחסים למקומו של האמן כצלם בישראל לחמקמקות השלום והצדק ולחזונות משיחיים מסוכנים. יחד עם זאת – נשאר הפוטנציאל להציע משמעויות בעלות רלוונטיות רחבה הרבה יותר .
ד״ר סיימון פוקנר, מנצ'סטר, אפריל 2008