כשלושים שנים שרועי קופר מביט אל האופק ולא פוגש אותו. המסע אל עבר האופק מתארך ומתארך, השמש שוקעת ועולה, הקווים מתקרבים ומטשטשים והדרך אינה נגמרת. האופק נותר רחוק ומחוץ למגע.
הנסיון לפגוש את האופק נדון לכשלון. קו האופק הוא אשלייה אופטית –נקודה ממנה החזר האור עמום מכדי שהעין האנושית תדע לזהות בו פרטים. ככל שנרדוף אחריו הוא ימשיך להתרחק מאיתנו. אשלייה זו מתכתבת עם החומר שממנו עשוי המדיום הצילומי בו רועי קופר משתמש באדיקות ועקביות לאורך שנות הפעילות שלו. האור הוא חומר הגלם של הצילום,וקופר מפנה את המצלמה לנקודה הכי רחוקה ממנה האור מגיע לעדשתו.
התערוכה "ראייה נוטלת" כוללת שני גופי עבודות עיקריים המזקקים את אופני ההתבוננות של קופר אל האופק: הקונקרטי והמופשט. באחד, הוא מבקר שוב ושוב נקודת תצפית מדויקת על האנגר צבאי נטוש במרכז שדה בדרום הארץ, סמוך לגבול עם רצועת עזה. קופר פוקד את הנקודה במשך כשנתיים, מתבונן במבנה שהופך להיות המשתנה הקבוע בסדרה.
שיטת עבודה זו מושפעת מפילוסופיית זן ופרקטיקות של עבודה רוחנית הנפוצות בשמות שונים בתרבויות רבות. קופר עצמו הושפע מהמשל "החיפוש אחר השור," המדגיש את היציאה למסע וההליכה לאיבוד כאמצעי הכרחי בדרך להתפתחות רוחנית וחיפוש העצמי. בפרקטיקה של קופר התביעה הראשונה והעיקרית של האמן מעצמו היא לחזור שוב ושוב להתבונן באותו הדבר כדי לחפש שינוי. לצד סדרת העבודות החדשה מוצג תצלום שחור לבן של אותו המבנה מתוך הסדרה "נקרופוליס", (1996-2000) כהערת שוליים המזכירה שמסעו של קופר סיים סיבוב נוסף סביב השמש.
בגוף עבודות נוסף מבטו של קופר אל האופק מבקש פירוק והפשטה. בסדרת עבודות דחוסות, שחורות וליריות קופר מבצע מהלכים בחשיפה ובפרמטרים הבסיסיים של הצילום המרחיקים אותו מהדימוי הקונקרטי. העבודות מקיימות תחביר פנימי המבקש להציע לצופה הבזקים של אוריינטציה: אם בגוף העבודות הקודם היינו עם קופר בצהרי היום בשדה, כאן הוא לוקח איתנו איתו ללב ים בלילה. העין מחפשת עוגן להאחז בו שיסמן את "הרחוק" ויהווה גבול לתפיסת המרחב, יתחום את האינסוף עם קו.
בעבודותיו של רועי קופר קו האופק מחלק את העולם. עליו נשען הסדר וההגיון הפנימי. הוא לוקח את חוקיות הפעולה שלו ומפנה אותה אל קווי אופק שונים ברחבי העולם: מביט אל אוקיאנוסים וימות, מבנים נטושים או מאוכלסים, גבולות יבשתיים. הוא נע ונד בעולם נושא עמו את הפרקטיקה: האיש עם המצלמה מביט אל קו האופק, מתעקש לבנות את המבט סביב קו שלא קיים.
בשלוש עבודות נוספות, רמזים לגוף עבודות מקביל שמופיע בתערוכה באופן חלקי בלבד, העין הולכת לאיבוד. בין משטחים של צבע הדימויים מופיעים באופן מרומז בלבד–כתנועה מרוחה במישור העליון של הקומפוזיציה, או נקודות צפופות של צבע המרמזות על תנועה. תצלומים אלו מקיימים במידה רבה את המתח של התמונה השמינית מתוך עשר התמונות במשל: בריקות נפתח צוהר להארה. דימויים אלו מקפלים בתוכם אופק המסומן באופן מרומז בלבד, נטול מראית העין.
לי ברבו
