יואב מאירי, רועי קופר
לשנות את המבט, לעדכן את הנחיות הבינוי
ליבת העבודה הנוכחית בשותפות שבין רועי קופרויואב מאירי היא ניסיון להציע אסטרטגיות חדשות לאדריכלות המגורים בישראל. נקודתהמוצא של העבודה של קופר (צילום) ומאירי (אדריכלות) מציעה שני שינויים מרכזיים – שינוישל נקודת המבט שלנו על סביבות המגורים ובעקבותיה שינוי של הנחיות הבינוי בישראל.ההנחה היא כי שינוי נקודת המבט יאפשר שינוי בדפוסי התכנון והפעולה האדריכליים. שתיהעבודות משלימות זו את זו, וכל אחת בדרכה מציעה לקבל את האסתטיקה ואת הסדר שלהמרחב הישראלי – המתפורר, המטולא, הנבנה והמוזנח.
מבט.עבודתו של קופר מבקשת להסתכל על סביבות המגורים בישראל בעיניים מפוכחות, בעיניים אוהדות.העבודות הן התבוננות על המרחב כ"סדר" ישראלי ייחודי ובעל ערך; זהו"סדר" שאין צורך ל"תקנו", אלא לנסות להכירו, להבינו לעומק ולהכיראת יסודותיו כדי לדעת טוב יותר מי אנחנו וכיצד כדאי לפתח את הסביבה שלנו, לאבאמצעות ייבוא של חוקים ושל סדר מבחוץ, אלא דרך הבנה של התרבות שלנו. כפי שכותבקופר, "הצילומים מתבוננים אל הבתים במבט תמים לכאורה, הם בונים קומפוזיציותאסתטיות מלאות הוד והדר, בוחנות את מעשה הדייר שכמו ביצע פשע על המבנה המקוריובסופו של התהליך יצר אובייקט מרשים ומעורר מבט לא מקובל".
עבודות הצילום של רועי קופר מתארות את החופששבתוך הסדר, את הרגולציה התכנונית ואת החוקים. עבודת המצלמה מבודדת אלמנטים,מורידה מן העומס ומציעה התבוננות על התוספות ועל החריגות בבנייה הישראליתכקישוטים. קופר מציע להסתכל על הפואטיקה ועל האסתטיקה של תוספות אלו. החופשהיצירתי של הדיירים אינו נתפס כקפריזה, אלא כביטוי של צורך פונקציונלי של אנשיםבעוד חדר, סככה או מרפסת.
פעולה. יואב מאירי מתייחס לתופעה של כישלון מערכתהתכנון לסדר את העולם דרך כלים בירוקרטיים תחיקתיים ומשטרתיים. מאירי מזהה אלמנטיםחזרתיים כמו מדרגות, סככה, דודי שמש או מרפסת, ומציע לעבוד עימם ולא להילחם בהם.באמצעות מודלים של עבודה (שאינם עוסקים בתיעוד) של יחידות מגורים הוא יוצראפשרויות חדשות לעבודה עם האלמנטים הלא-חוקיים, שאפשר למצוא כמעט בכל סביבה בנויהבישראל. המודלים הם קומפוזיציות פתוחות, שעליהן ניתן להוסיף אלמנטים. למעשה מאירימציע שעל השפה האדריכלית תתווסף שפה נוספת – של תוספות.
במניפסט המלווה של העבודות מאירי קובע, כי המרחבהציבורי והפרטי אינם בהכרח נפרדים. הוא מציין כי יש להתייחס לכל סיטואציה בצורהייחודית ולפי השכל הישר, וכי גם מעטפת הבניין שייכת לדיירים (מבפנים ומבחוץ). כלדייר רשאי לעשות בחלק התוחם את דירתו כרצונו; ואולי נקודת מוצא זו אינה כה מהפכניתאלא מקומית. ההמלצות במניפסט של מאירי מעלות שאלות מורכבות לא רק על הפרופסיה אלאבעיקר על ההוויה הישראלית, שנמצאת בשלבי התהוות ומתקשה לשמר סדר קבוע לאורך זמן.אולי, כפי שמציע מאירי, הלא- פורמלי הוא תכונה שראוי שמתכנני ערים ואדריכלים יכירווילמדו לעבוד עימה.
הגישה של קופר ומאירי מתכתבת עם ניסיונותלהתמודד עם הנושא במקומות אחרים בעולם, אשר הבינו את הערך היצירתי והכלכלי שבפעולתהניכוס והבנייה העצמית של הדיירים. מדיניות של תכנון מגורים בכל העולם, בייחודכאשר מדובר בדייר עם אמצעים מוגבלים, היא צמצום של מרחב המגורים או העתקתו. באיןמשאבים, הדייר דל האמצעים מורחק לסביבות מגורים שהן מרוחקות ממרכזי הערים או שהוא חיבדירה קטנה מאוד. על מנת לפצות על כך דיירים בוחרים להרחיב בעצמם את דירתם. הראויהוא לקבל סדר יום זה ולשכללו. זה יתאפשר רק כאשר נסכים שעבודת האדריכל היא שלבראשוני בבנייה של סביבת המחייה, שעבודת הדייר היא חשובה לא פחות ואולי אף יותר.
פרופ' טלי חתוקה
